<h1>ראבי"ה סימן תתקנ"ט</h1>
<h2>דף מ:</h2>
על אשר תבע בן השנייה מן הבן הראשונה מה שפרנס והאכיל את אחות הקטנה והיא ניזונית מתנאי ב"ד [כתובות נ"ב ע"ב], ובזמן הזה ניזונית אפילו ממטלטלין מתקנת רבנן סבוראי. וזה השיב שאין לו כלום מירושת אביו. וחייב אותו לפרוע או ישבע שלא היה לו מירושת אביו כלום. וראייתכם מפרדכת מסייע מתא [ב"ב נ"ה ע"א] איני יודע מה ראייה משם, מי מקדים לפרוע בשבילו, הוא פורע חלקו והן חלקן, ואשמעינן דאע"ג דאדם בטל הוא ואין משגיחין עליו חייב ליתן חלקו. ונ"ל דודאי אם פרנס סתם דמיא להא דתנן בפרק שני דייני גזירות [ק"ז ע"ב] מי שהלך למדינות הים ועמד אחד ופרנס את אשתו חנן אומר הניח מעותיו על קרן הצבי, והילכתא כחנן. ונ"ל בזה כדברי הרב שכנגדכם דצריך לומר בפני עדים שבתורת הלוואה מלוה לה. וכן פירש הרב רבינו משה בש"ר יב"א בשלהי יש נוחלין דצריך לפרש לשם הלוואה שאם לא כן אינו נאמן אותו בכך להוציא כיון דהלכתא כחנן. והיכא דאמר לשם הלוואה לא מפסיד כדגרסינן בפרק בתרא דכתובות [ק"ז ע"ב] גבי ממאנת שלוותה ואכלה ואמרינן ממאנת היא דלית לה מזוני הא לא מיאנה ולוותה ואכלה וכו'. והכא פרנס סתם. ואפילו גבי נישואין דאיסור כגון אלמנה לכהן גדול אסקי' בפרק יש מותרות [פ"ה ע"א] דאי הלך בעלה למדינת הים ומת ולוותה ואכלה דאית לה מזוני. וכל שכן כשירה. וכן פסק בפר"ח ורבינו האלפסי. ועדיפא מיניה קאמר, דאפילו בהלוואה שהלווה לה בעדים אין לו דין ודברים עם הבעל אלא לאשה יש לתבוע לה כאילו הלוה, והיא תש[ו]ב ותתבע בב"ד מבעלה בתנאי ב"ד כיון שיש לו לפרוע וחייבוהו לפרוע לה והיא תשלם לו. ומדר' נתן דאמר [פסחים ל"א ע"א וש"נ] מניין לנושה וכו' אי איפשר לתובעו דלא אית ליה ברירה אי הלכתא כר' נתן. ויש שפוסקין דלא כר' נתן. ונפקא מיניה דאם מתה האשה שאינו יכול לתבוע מן הבעל. וכן אני מפרש ההיא דשלהי פרק יש נוחלין שתובע מן האשה ובא על נכסיה שביד הבעל. וכן דין הבת הזאת שפירנסה. ולא ידענ' לחלק בין פירנסה נכרי לפירנסה אחד מאחיה. והיינו טעמא דכי פירנסה סתם דפטור, דכיון דממנה אינו יכול להוציא דלא הלוה לה וגם הבעל לא לוה ממנו פטור. וגם ממנה פטור הבעל כיון שנתפרנסה כבר בחנם. ולא דמי להא דפרק מציאת האשה [ס"ז ע"ב] דנותן לו לשם מתנה וחוזר וגובה (ממנה) [ממנו]. אבל אם יכול לתבוע מן הבעל א"כ מה לי פרנסה ומה לי הלוה. ודוחק לומר משום דילמא גמר ויהיב לה במתנה. ולפירושא דידן י"ל בפירושה מפרש שלה הוא מלוה ויש עדים, ואם לאו אמרי[נן] קינוניא עושין עליו לגבות ממנו. ומהאי טעמא דידן נמי אדם הפורע חוב בשביל חבירו פטור מלשלם לו כיון שלא הלוה לו. וכן היה אומר נמי מורי רבינו אליעזר זצ"ל דפטור אבל מטעמא (אחרים) [אחרינא] היה אומר משלם דגרסי' מחילת ממון שלא יתבענו עוד אינו כמו הנהו ממון וכן משמע בפרק בתרא דכתובות [ק"ח ע"א] דמדמי פורע חובו דמודר הנאה להא דחנן ובני כהנים גדולים. וכן פר"ש. אבל בפר"ח פירש התם דמעיקרא קס"ד דפורע חוב מיירי ופריך והא משתרשי ליה ומשני במזונות ופרנסה מיירי וכדחנן. משמע קצת דבפורע חוב כדס"ד מעיקרא אפילו חנן מודי ליה דמשתרשי ליה וחייב. וכן שיטת ר"ת ופיסוקו דפורע חוב חייב דמשתרשי ליה. לפרנסה. ולפירוש ר"ת דמפרש לפורע חוב במזונות כההיא דחנן, קשיא דהא קתני לה בהדיא בסיפא דהך משנה בפרק אין בין המודר [ל"ח ע"א] וזן את אשתו ואת בניו אע"פ שהוא חייב במזונותם, א"כ על כרחיך פורע לאו היינו פרנסה אלא ממש פריעת חוב ומדמי ליה לחנן כדפרישית. ודוחק להעמיד לפר"ת בפרנסות תכשיטים דפטור. מפרש טעמא משום דמצי אמר אילו לא נתת לה היתה עושה מלאכה וגם מצמצמת ואוכלת ומרחמי נמי אינשי עילוה ולא משתרשי ליה כמו בפורע חובו וראייתו משופך יינו ומציל דובשנו של חבירו היכא דאין עקל בית הבד כרוך עליה דחייב כדאיתא בפרק הגוזל [קט"ו ע"ב]. ולא דמי דהתם מהפקירא זכי ומהנהו ממון גמור שהוא בעין. ואין צריך התם להתנות בפני ב"ד כמו פועל בפרק אלו מציאות [ל"א ע"ב] דהתם ביטל מלאכה אין הפסידו ניכר ואינו מוציא דבר מידו הילכך התם הוא דצריך להתנות ואי לא יהבי ליה כפועל בטל. אבל הכא לא. ותו דתנאי ב"ד הוא דתניא [ב"ק קי"ד ע"ב] ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר תנאי ב"ד הוא זה שופך יינו וכו', וע"כ לא פליגי רבנן עליה דר' ישמעאל אלא בלקוץ את (הסוכה) [סוכו] דקא מזיק ליה, אבל בלשפוך את יינו ולהציל דובשנו של חבירו לא פליגי דהא תנן [שם קט"ו ע"א] סתמא זה בא בחביתו וכו' טעמא שעקל בית הבד כרוך עליה הא לאו הכי חייב דמי יינו ומתני' דברי הכל היא. וכן פירש רבינו גרשום מאור הגולה בתשובתו. אבל מפורע חוב חבירו לא הזכיר מאומה. והיינו טעמא דשומר שהיה [לו] לקדם ברועים ובמקלות וכו' ומסקינן דשוכר עליה עד כדי דמיהן וחוזר ונוטל מבעל הבית ומסקינן דלא שנא שומר שכר ולא שנא כל אדם כדאיתא בהשוכר את הפועלים [צ"ג ע"ב] דהממון בעין שמהנהו. וכן הטעם בהשואל [ק"א ע"א] גבי יורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות דשמין לו וכו'. ועוד יש ראיות הרבה. אבל שאר פורע חוב פטור אע"פ דקא פריך תלמודא [כתובות שם] והא קא משתרשי ליה, היינו משום דלא אסיק אדעתיה הך דחנן ומשני חנן היא. וכל פורע חוב פטור דומיא דפרנס. ועוד נ"ל דאמרינן (אי) איפשר שימחול לו חובו (דבסוף דפטור) [לבסוף ופטור] אפילו לרבנן דפליגי אפרנס. וראייה ברורה מצאתי בירושלמי [כתובות פי"ג ה"ב וש"נ] לדברי' דפטור לכולי עלמא, ר' אבא בר ממל אמר הפורע שטר חוב של חבירו שלא מדעתו מחלוקת חנן ובני כהנים גדולים התם לא עלה על דעתו שתמות אשתו ברעב ברם הכא מפייס הוינא והוא מוחל אע"ג דהוי גבי[ה] משכון. פי' לעולם כולי עלמא מודו דפטור ולאו מחלוקת הוא דהתם לא עלה על דעתו וכו'. משמע דפורע חוב יותר בדין פטור מבפרנס. ואע"ג דבגמרא דידן הוה פריך והא קא משתרשי ליה, נ"ל לפי הירושלמי דה"פ, היכי שרו ליה רבנן לפרוע לכתחילה למודר הנאה והלא איפשר שישתרשו לו דשמא לא היה מוחל לו. ואלכתחילה פריך. ומשני הא מני חנן היא, וכיון דגבי פרנסה פטר ליה חנן אע"ג דלא עלה על דעתו שתמות אשתו ברעב והוה ליה למידייניה כאילו בקש ממנו להלוות לו ואפילו הכי פטר ליה, לגבי מודר הנאה דפורע חובו נמי מיקל דאפילו לכתחילה שרי. אבל לרבנן דמיחייביה בפרנסה אע"ג דבפורע חובו פטרי דאיכא למימר דמחיל ליה והמוציא מחבירו עליו הראייה, באיסור לא מקילי למשרי לכתחילה. (ולא) [וכל] היכא דמצינן להשוות הירושלמי והבבלי דלא פליגי, סמכינן אירושלמי. ותו גרסינן התם בירושלמי, ר' יהושע ב"ל אמר אין לך נתפס על חבירו והוא חייב לו. פירוש כל אדם (נתפס דבשביל) [הנתפס בשביל] חבירו כעניין שאמרנו דפורע חובו אבל לא בציווי ובהגרמתו אלא מעצמו קיבל ההפסד אינו חייב. רב אמר כל הנתפס על חבירו חייב ליתן לו חייליה דרב מן הדא הגוזל שדה מחבירו ונטלוה מסיקין ולא שמע דא"ר יוחנן קנס קנסו בגזלן. פירוש רב מדמי ליה לגוזל שדה וכו' דאוקמי' בפרק הגוזל [קט"ז ע"ב] דאם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו, כגון דאונסו אמרי אחוי ארעתך ואחוי נמי הא בהדי' הרי קיבל הנגזל על ידי הגזלן וחייב לשלם לו. וסברת רב דלא חשיב ליה לגזלן מפסיד לחבירו בידים משום דאנסוהו. והיינו דקא מהדר ומתמה תלמוד ירושלמי, מה ראייה משם ולא שמע רב דא"ר יוחנן דקנס קנסו בגזלן דאחוי אחויי (והדר) [והרי] הוא כמפסידו בידים וחייב ולא דמי כלל לשאר נתפס על חבירו דהוא עצמו עושה הפסד לעצמו כעניין פורע חוב דהתם פטור. וקיימא לן כר' יהושע בן לוי אפילו לגבי דר' יוחנן כדמוכח במגילה [כ"ז ע"א] כל שכן לגביה דרב, דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ותו לא מידי. ומקצת דברים בפסק הדין שאין עיקר הדין תלוי בהן ולא הוצרכתי להשיב על זה. ומטיבותייהו דבריי דברים ומנזיהותייכו ולא כלום. אבי העזרי.
<h2>דף קטו:</h2>
על אשר תבע בן השנייה מן הבן הראשונה מה שפרנס והאכיל את אחות הקטנה והיא ניזונית מתנאי ב"ד [כתובות נ"ב ע"ב], ובזמן הזה ניזונית אפילו ממטלטלין מתקנת רבנן סבוראי. וזה השיב שאין לו כלום מירושת אביו. וחייב אותו לפרוע או ישבע שלא היה לו מירושת אביו כלום. וראייתכם מפרדכת מסייע מתא [ב"ב נ"ה ע"א] איני יודע מה ראייה משם, מי מקדים לפרוע בשבילו, הוא פורע חלקו והן חלקן, ואשמעינן דאע"ג דאדם בטל הוא ואין משגיחין עליו חייב ליתן חלקו. ונ"ל דודאי אם פרנס סתם דמיא להא דתנן בפרק שני דייני גזירות [ק"ז ע"ב] מי שהלך למדינות הים ועמד אחד ופרנס את אשתו חנן אומר הניח מעותיו על קרן הצבי, והילכתא כחנן. ונ"ל בזה כדברי הרב שכנגדכם דצריך לומר בפני עדים שבתורת הלוואה מלוה לה. וכן פירש הרב רבינו משה בש"ר יב"א בשלהי יש נוחלין דצריך לפרש לשם הלוואה שאם לא כן אינו נאמן אותו בכך להוציא כיון דהלכתא כחנן. והיכא דאמר לשם הלוואה לא מפסיד כדגרסינן בפרק בתרא דכתובות [ק"ז ע"ב] גבי ממאנת שלוותה ואכלה ואמרינן ממאנת היא דלית לה מזוני הא לא מיאנה ולוותה ואכלה וכו'. והכא פרנס סתם. ואפילו גבי נישואין דאיסור כגון אלמנה לכהן גדול אסקי' בפרק יש מותרות [פ"ה ע"א] דאי הלך בעלה למדינת הים ומת ולוותה ואכלה דאית לה מזוני. וכל שכן כשירה. וכן פסק בפר"ח ורבינו האלפסי. ועדיפא מיניה קאמר, דאפילו בהלוואה שהלווה לה בעדים אין לו דין ודברים עם הבעל אלא לאשה יש לתבוע לה כאילו הלוה, והיא תש[ו]ב ותתבע בב"ד מבעלה בתנאי ב"ד כיון שיש לו לפרוע וחייבוהו לפרוע לה והיא תשלם לו. ומדר' נתן דאמר [פסחים ל"א ע"א וש"נ] מניין לנושה וכו' אי איפשר לתובעו דלא אית ליה ברירה אי הלכתא כר' נתן. ויש שפוסקין דלא כר' נתן. ונפקא מיניה דאם מתה האשה שאינו יכול לתבוע מן הבעל. וכן אני מפרש ההיא דשלהי פרק יש נוחלין שתובע מן האשה ובא על נכסיה שביד הבעל. וכן דין הבת הזאת שפירנסה. ולא ידענ' לחלק בין פירנסה נכרי לפירנסה אחד מאחיה. והיינו טעמא דכי פירנסה סתם דפטור, דכיון דממנה אינו יכול להוציא דלא הלוה לה וגם הבעל לא לוה ממנו פטור. וגם ממנה פטור הבעל כיון שנתפרנסה כבר בחנם. ולא דמי להא דפרק מציאת האשה [ס"ז ע"ב] דנותן לו לשם מתנה וחוזר וגובה (ממנה) [ממנו]. אבל אם יכול לתבוע מן הבעל א"כ מה לי פרנסה ומה לי הלוה. ודוחק לומר משום דילמא גמר ויהיב לה במתנה. ולפירושא דידן י"ל בפירושה מפרש שלה הוא מלוה ויש עדים, ואם לאו אמרי[נן] קינוניא עושין עליו לגבות ממנו. ומהאי טעמא דידן נמי אדם הפורע חוב בשביל חבירו פטור מלשלם לו כיון שלא הלוה לו. וכן היה אומר נמי מורי רבינו אליעזר זצ"ל דפטור אבל מטעמא (אחרים) [אחרינא] היה אומר משלם דגרסי' מחילת ממון שלא יתבענו עוד אינו כמו הנהו ממון וכן משמע בפרק בתרא דכתובות [ק"ח ע"א] דמדמי פורע חובו דמודר הנאה להא דחנן ובני כהנים גדולים. וכן פר"ש. אבל בפר"ח פירש התם דמעיקרא קס"ד דפורע חוב מיירי ופריך והא משתרשי ליה ומשני במזונות ופרנסה מיירי וכדחנן. משמע קצת דבפורע חוב כדס"ד מעיקרא אפילו חנן מודי ליה דמשתרשי ליה וחייב. וכן שיטת ר"ת ופיסוקו דפורע חוב חייב דמשתרשי ליה. לפרנסה. ולפירוש ר"ת דמפרש לפורע חוב במזונות כההיא דחנן, קשיא דהא קתני לה בהדיא בסיפא דהך משנה בפרק אין בין המודר [ל"ח ע"א] וזן את אשתו ואת בניו אע"פ שהוא חייב במזונותם, א"כ על כרחיך פורע לאו היינו פרנסה אלא ממש פריעת חוב ומדמי ליה לחנן כדפרישית. ודוחק להעמיד לפר"ת בפרנסות תכשיטים דפטור. מפרש טעמא משום דמצי אמר אילו לא נתת לה היתה עושה מלאכה וגם מצמצמת ואוכלת ומרחמי נמי אינשי עילוה ולא משתרשי ליה כמו בפורע חובו וראייתו משופך יינו ומציל דובשנו של חבירו היכא דאין עקל בית הבד כרוך עליה דחייב כדאיתא בפרק הגוזל [קט"ו ע"ב]. ולא דמי דהתם מהפקירא זכי ומהנהו ממון גמור שהוא בעין. ואין צריך התם להתנות בפני ב"ד כמו פועל בפרק אלו מציאות [ל"א ע"ב] דהתם ביטל מלאכה אין הפסידו ניכר ואינו מוציא דבר מידו הילכך התם הוא דצריך להתנות ואי לא יהבי ליה כפועל בטל. אבל הכא לא. ותו דתנאי ב"ד הוא דתניא [ב"ק קי"ד ע"ב] ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר תנאי ב"ד הוא זה שופך יינו וכו', וע"כ לא פליגי רבנן עליה דר' ישמעאל אלא בלקוץ את (הסוכה) [סוכו] דקא מזיק ליה, אבל בלשפוך את יינו ולהציל דובשנו של חבירו לא פליגי דהא תנן [שם קט"ו ע"א] סתמא זה בא בחביתו וכו' טעמא שעקל בית הבד כרוך עליה הא לאו הכי חייב דמי יינו ומתני' דברי הכל היא. וכן פירש רבינו גרשום מאור הגולה בתשובתו. אבל מפורע חוב חבירו לא הזכיר מאומה. והיינו טעמא דשומר שהיה [לו] לקדם ברועים ובמקלות וכו' ומסקינן דשוכר עליה עד כדי דמיהן וחוזר ונוטל מבעל הבית ומסקינן דלא שנא שומר שכר ולא שנא כל אדם כדאיתא בהשוכר את הפועלים [צ"ג ע"ב] דהממון בעין שמהנהו. וכן הטעם בהשואל [ק"א ע"א] גבי יורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות דשמין לו וכו'. ועוד יש ראיות הרבה. אבל שאר פורע חוב פטור אע"פ דקא פריך תלמודא [כתובות שם] והא קא משתרשי ליה, היינו משום דלא אסיק אדעתיה הך דחנן ומשני חנן היא. וכל פורע חוב פטור דומיא דפרנס. ועוד נ"ל דאמרינן (אי) איפשר שימחול לו חובו (דבסוף דפטור) [לבסוף ופטור] אפילו לרבנן דפליגי אפרנס. וראייה ברורה מצאתי בירושלמי [כתובות פי"ג ה"ב וש"נ] לדברי' דפטור לכולי עלמא, ר' אבא בר ממל אמר הפורע שטר חוב של חבירו שלא מדעתו מחלוקת חנן ובני כהנים גדולים התם לא עלה על דעתו שתמות אשתו ברעב ברם הכא מפייס הוינא והוא מוחל אע"ג דהוי גבי[ה] משכון. פי' לעולם כולי עלמא מודו דפטור ולאו מחלוקת הוא דהתם לא עלה על דעתו וכו'. משמע דפורע חוב יותר בדין פטור מבפרנס. ואע"ג דבגמרא דידן הוה פריך והא קא משתרשי ליה, נ"ל לפי הירושלמי דה"פ, היכי שרו ליה רבנן לפרוע לכתחילה למודר הנאה והלא איפשר שישתרשו לו דשמא לא היה מוחל לו. ואלכתחילה פריך. ומשני הא מני חנן היא, וכיון דגבי פרנסה פטר ליה חנן אע"ג דלא עלה על דעתו שתמות אשתו ברעב והוה ליה למידייניה כאילו בקש ממנו להלוות לו ואפילו הכי פטר ליה, לגבי מודר הנאה דפורע חובו נמי מיקל דאפילו לכתחילה שרי. אבל לרבנן דמיחייביה בפרנסה אע"ג דבפורע חובו פטרי דאיכא למימר דמחיל ליה והמוציא מחבירו עליו הראייה, באיסור לא מקילי למשרי לכתחילה. (ולא) [וכל] היכא דמצינן להשוות הירושלמי והבבלי דלא פליגי, סמכינן אירושלמי. ותו גרסינן התם בירושלמי, ר' יהושע ב"ל אמר אין לך נתפס על חבירו והוא חייב לו. פירוש כל אדם (נתפס דבשביל) [הנתפס בשביל] חבירו כעניין שאמרנו דפורע חובו אבל לא בציווי ובהגרמתו אלא מעצמו קיבל ההפסד אינו חייב. רב אמר כל הנתפס על חבירו חייב ליתן לו חייליה דרב מן הדא הגוזל שדה מחבירו ונטלוה מסיקין ולא שמע דא"ר יוחנן קנס קנסו בגזלן. פירוש רב מדמי ליה לגוזל שדה וכו' דאוקמי' בפרק הגוזל [קט"ז ע"ב] דאם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו, כגון דאונסו אמרי אחוי ארעתך ואחוי נמי הא בהדי' הרי קיבל הנגזל על ידי הגזלן וחייב לשלם לו. וסברת רב דלא חשיב ליה לגזלן מפסיד לחבירו בידים משום דאנסוהו. והיינו דקא מהדר ומתמה תלמוד ירושלמי, מה ראייה משם ולא שמע רב דא"ר יוחנן דקנס קנסו בגזלן דאחוי אחויי (והדר) [והרי] הוא כמפסידו בידים וחייב ולא דמי כלל לשאר נתפס על חבירו דהוא עצמו עושה הפסד לעצמו כעניין פורע חוב דהתם פטור. וקיימא לן כר' יהושע בן לוי אפילו לגבי דר' יוחנן כדמוכח במגילה [כ"ז ע"א] כל שכן לגביה דרב, דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ותו לא מידי. ומקצת דברים בפסק הדין שאין עיקר הדין תלוי בהן ולא הוצרכתי להשיב על זה. ומטיבותייהו דבריי דברים ומנזיהותייכו ולא כלום. אבי העזרי.
